כך כתוב בקהלת, אבל בשביל שם טוב צריך גם שמן טוב. הפעם אני רוצה להתעכב על נושא לכאורה הכי טריוויאלי שיש כאן: שמנים אתרים. ומה באמת כבר אפשר לחדש בנושא?
אם מחפשים את הערך "שמן אתרי" בוויקיפדיה, מקבלים כמה פסקאות על סוגי מולקולות שנראים אולי כמו כימית ספרותית. לאחריהן ניתן ללמוד קצת על תפקיד השמן האתרי בצמח. מתברר, למשל, שהוא אינו מסיס במים (ממש גיליתי לכם את אמריקה) ושהוא רעיל לצמח ולכן מאוחסן לרוב מחוץ לגוף הצמח.
אז בניגוד לסברה הרווחת והשגויה – שמנים אתרים לא נוצרו כדי שאנחנו, בני האדם, ניצור מהם בשמים. ממש לא. מיד יתברר גם שאנחנו ממש לא פונקציה בממלכת הטבע. אולי קצת מעליב, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה. אז את תפקידי השמן האתרי ניתן באופן כללי לחלק ל-2 – אבל חשוב לזכור תמיד שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. c'est la vie וגם עם זה צריך ללמוד לחיות. אז היינו בשני התפקידים העיקריים לשמן האתרי בעבור הצמח שטרח להפיק אותו: משיכה ודחייה.
- משיכה: בממלכת הטבע יש סימביוזה מופלאה בין צומח לחי, וגם כאן אף אחד לא ממש סופר אותנו, בני האדם. כדי להתרבות בעלי החיים יכולים לנוע ולבצע את זממם למצוות פרו ורבו. מסיבות מובנות (כך יש לקוות), אני אמנע מלהרחיב על זה כאן. אתרע מזלם של הצמחים והם אינם יכולים לנוע ממקומם – לא לשם קיום המצווה ולא לשום צורך אחר. לכן הם אנוסים לשכור את שירותיהם של גורמים שלישיים. לשם כך, צמחים כמו פרחים, למשל, מוכנים לשלם בעבור שירותי האבקה והפרייה באנרגיה זמינה, קרי: סוכר, לאותם חרקים שמספקים להם את השירות. לשם כך הם מפתים חרקים בניחוח מושך, שמה לעשות – מושך גם אותנו. ככה זה בטבע – אין מתנות חינם ואין ארוחות חינם. זה עדיין לא מפריע לנסות.
- דחייה: אם יש לצמח שותפים רצויים שנותנים תמורה בעד האגרה, ישנם גורמים אחרים שהם ממש בגדר פרסונה נון גרטה, חמסנים, מזיקים ושאר מרעין בישין שמאיימים על שלום הצמח. על אלה, אומר הצמח, נפעיל נשק כימי, נרתיע אותם בכימיקלים שהם אינם אוהבים, או אפילו רעילים להם. אבל בני האדם דווקא כן אוהבים.
מי שאי-פעם תהה מדוע אין דרך יעילה למצות שמן אתרי מהפירות הנפוצים (שאת ניחוחם מרבים לשלב גם בבשמים) שאינם פירות הדר, הרי שסביר להניח שזה משום שאין בנמצא כמעט שמן אתרי בפירות (שכאמור, אינם פירות הדר) – כי רק הגיוני שהפירות והסוכר שבהם הם האתנן של הצמח לכל בעל חיים שיהיה מוכן לאכול אותם, להפיץ הלאה ולפזר את זרעו של הצמח. אלה בדרך כלל גם הפירות היותר פגיעים למזיקים. פירות הדר לעומתם, מוגנים יותר (רק "יותר", כן? – לא באופן מוחלט) בקליפה עשירה במיוחד בשמן אתרי שאינו חביב על חרקים רבים שחומדים את סוכר הפרי. שוב, רק האדם אוהב הכל…
ישנם עוד שני תפקידים משניים לשמן האתרי: שמירה על לחות הצמח במינים מסוימים ואיתות לקולגות. שיקום מי שלא מכיר ואוהב ריח של דשא קצוץ. חשבתם פעם למה הניחוח כל כך חזק וברור? – אז יש לזה סיבה: הדשא הקצוץ הוא דשא שנפגע. הוא מניח שהוא נפגע ע"י מזיק מן החי, קרי: חרק ולכן הוא מאותת לחברים שלו שעוד לא "חטפו על הראש" ולא יכולים לברוח לשום מקום, שמתחוללת קטסטרופה והיא בדרך אליהם ושיתגוננו. איך? כמובן, בנשק כימי… רק שדשא לא מסוגל להעלות על דעתו (גם כי אין לו כזו) שמדובר בכלל בבעל חיים גדול שמכסח לו את הצורה – תרתי משמע, עם מכשיר מכני ששום נשק כימי של דשא, אפילו לא מדגדג לו את קצה הלהב של הסכין.
אז מתוך המיקרוקוסמוס של הקוסמוס, גם אנחנו בני האדם עושים שימוש בשמנים אתריים, בצורתם כבושם, לצורך משיכה ודחייה. משיכה – זה ברור, ריח "טוב" (האמת היא, שאני לא בדיוק יודע מה זה ריח "טוב", כי מה שלאחת או לאחד נחשב ריח טוב לאחר/ת יכול להיחשב ריח נורא), חיזוק הדימוי העצמי וגם משיכת המין השני. דחייה – עולם הבשמים המודרני, כפי שאנו מכירים אותו היום התחיל, לפני כמה מאות שנים, כמקצוע של רוקחים שעסקו במקביל לרקיחת תרופות גם ברקיחת בשמים, ולא בכדי, כי האמונה אז היתה שלבשמים (בזכות הסגולות של השמנים האתרים) יש גם סגולות רפואיות כמרחיקי מחלות.