קנאת יוצרים תרבה ניחוחות (מתוקים?)

באחת השיחות שלי עם לקוחות עלה שמו של הבושם Opium של Yves Saint Laurent והוא מזכיר לי את הסיפור על קנאת יוצרים שמרבה ניחוחות (תוכלו למצוא אותו גם בוויקיפדיה). מעשה שהיה כך היה (טוב, בערך…): Yves Saint Laurent השיק את הבושם הנ"ל בשנת 1977. הבושם זכה להצלחה רבה בשוק האמריקני. ראה זאת כריסטיאן הוא כריסטיאן דיור ונתקנא עד מאוד. כינס כריסטיאן חיש קל את מועצת חכמי חברת Dior ואמר להם בטון נוזף: "איך זה שלנו הגדולים אין דריסת רגל בשוק האמריקני? איך זה שאיב גילה את אמריקה לפנינו? עזבו הכל ורקחו לי בושם שיכבוש את אמריקה!" התכנס לו כל צוות הבשמים של דיור, בחן את הבושם Opium של האיב הזה הריח אותו, התבונן בבקבוק ושבר את הראש מה לעזאזל כאן מושך כל כך את האמריקנים – שמא זה הילאנג ילאנג? אם כן, אמרו לעצמם, הבה ונתחכמה לו: ניצור בושם אפילו יותר פרובוקטיבי עז ונועז ונשלב בו את פוליאנתס הפקעות (Tuberose) ועוד הרבה דברים טובים. האמריקנים כנראה אוהבים בשמים מתוקים ולא-שגרתיים. אז ניתן להם אחד כזה! הלכו להם כמה צוותים ורקחו ורקחו. קרוב ל-800 נסיונות עשו עד שדיור עצמו בחר את הרך הנולד לצוות שבראשות הבשם Édouard Fléchier (מזל טוב!) שקיבל את השם הכה מעודן Poison… ולא זו בלבד, אלא שהוא עורסל בעדינות בתיבת זכוכית בצורת תפוח. ואם זה מזכיר לכם את התפוח הגדול, יש סיכוי טוב שלא טעיתם (לפחות אליבא דפוסט מודרניסטים)… וכך נולד לו ב-1985 התפוח המורעל – או הפרי האסור, או כל דימוי רלוונטי אחר שתרצו – שיועד, בין היתר, לתפוח הגדול. עד כאן הסיפור המוכר, אבל מה שכנראה פחות מוכר זו האנקדוטה היותר מעניינת שלפוליאנתס הפקעות יש תכונה משונה – הניחוח שלו גורם לנשים בהריון לבחילות ואף הקאות (ואני מתנצל מראש שאתרע מזלי ואין לי כל אפשרות לאשש זאת מנסיוני האישי…). על כן, בתי קפה ומסעדות ברחבי צרפת באותן שנים ביקשו מלקוחותיהן בנימוס, שלא לבוא בשעריהם כשהן מבושמות ב-Poison…