אז מה גבולות היצירה?

הפעם אני רוצה לשים על השולחן סוגיה לא פשוטה, שככל שהיא אוניברסלית בעולם האומנות והיצירה, היא גם מאוד פרטיקולרית לעולם הבשמים: מה גבולות היצירה? – האם ישנן מגבלות, מוסכמות או "עשה ואל תעשה" בליבת היצירה? אין כוונתי כאן, כמובן, לסייגים כמו: העתקה בוטה, פלגיאט וכיו"צ, שאין בינם לבין יצירה ולא כלום. השאלה היא האם יש "נכון" ו"לא נכון" לגופו של תהליך היצירה עצמו?

תחום היצירה בעולמות הריח והבושם אינו שונה במהות מכל תחום יצירה אחר, כמו: מוזיקה, ציור, פיסול וכו'. אפשר לומר שישנם אי-אלו קווים מנחים שמבדילים בין יצירה לבין משהו שאיננו כזה. מאחורי כל יצירה בעולם הריח (ולא רק בשמים, כי ריח הוא גם שפה – אף כי המוזנחת ביותר, אבל עדיין שפה לכל דבר ועניין), ישנה אמירה/מסר, מחשבה, סיפור, השראה. כך גם בתחום הריח כאומנות: ריח/ניחוח כמבטא רעיון, מסר, אמירה.

אני מלמד שאפשר לחלק את עולם היצירה בתחום הריח, בגדול לשניים:

החלק האחד הוא החלק המוכר והידוע לכולם – הבושם כמוצר, שאמור להיות הרמוני, "עגול", שלם, מאוזן וכו'. כמו יצירה מוזיקלית, כל מרכיב מבטא עצמו בהרמוניה עם יתר המרכיבים בבקבוק, אך אינו מתבלט יתר על המידה או צורם.

החלק השני, הוא החלק הפחות מוכר של ריח/ניחוח כאומנות. כאן הריח/הניחוח אינו כבול למסגרת של הרמוניה, איזון וכו', כמו הבושם ובהחלט – כחלק מביטוי רעיון/אמירה/מסר – הוא יכול להיות צורמני, עוקצני, בלתי-נעים בעליל.

ובכן, כשבשם למשל יוצר בושם הוא רותם את מיטב יכולותיו המקצועיות כדי לבטא, באמצעות הרמוניה של חומרי גלם שונים, רעיון או השראה כלשהם עליהם חשב או הגה.

הטבע הוא מקור בלתי-נדלה להשראה: דמיינו, למשל, ריחות פריחה באביב (וסליחה מראש מאלו מכם שהאביב הוא בעבורם רק סיוט של התקף אלרגיה אחד גדול), גל על חוף ים, מתנפץ לעת שקיעה לאין ספור רסיסי קצף "בוערים" שמוסרים לנו דרישת שלום מהניחוחות החבויים במעמקי הים. טוב, נראה לי שכבר הבנתם את הרעיון…

אם תתעמקו קצת יותר, תגלו שמאחורי כמעט כל בושם ישנו סיפור שמסופר באמצעות מיזוג הרמוני של חומרי-גלם שונים במינון מאוד מסוים (קרי: הנוסחה).

אם הגעתם ויגעתם לקרוא עד כאן – תודה, כי סביר שטרם חידשתי לכם משהו. מקווה שתסלחו לי, כי מבחינתי כל הקדמה זו אינה אלא תשתית הכרחית לדיון שאני רוצה לפתח בהמשך.

אז אני טוען שכיוצר, אני מוצא לפחות שני קריטריונים עיקריים ליצירה בעלת ערך: השראה (כאמור לעיל) ו"הברקה" – אותו אקורד, אותו שילוב בין חומרי גלם שונים שיוצר משהו, שאם לא בהכרח חדשני, הרי שלפחות מסקרן, מעניין, שונה (ולו במעט) מהמוכר. ואולי אפילו נועז

ישנן שתי טענות, איתן אני מנסה להתמודד. אחת מהן היא, שכל חומרי הגלם ביצירה צריכים לתמוך ולהתמך בסיפור שבבסיס היצירה. לדוגמה, אם פרח מסוים הוא מקור השראה לבושם, הרי שכל חומרי הגלם ביצירה צריכים לעלות בקנה אחד עם ההשראה, כלומר עם הפרח (ניחוחו, צבעו, צורתו וכו'). טענה נוספת, מזווית דומה, גורסת שהאקורדים, קרי: השילובים בין חומרי הגלם השונים, צריכים לשאוף להיות מאותה משפחה. אולי כי אם נשתמש באקורד מתובל, נוכל לתייג את הבושם כמתובל. אולם, אם נשלב מרכיב ממשפחת התבלינים עם מרכיב ממשפחת הגורמה, משום שהחיבור מסקרן ומיוחד בפני עצמו, נתקשה במלאכת הקטלוג?

אבל רגע, מה אם באמת חומר גלם מסוים – שאינו עולה בקנה אחד, כאמור, עם שתי הטענות הללו, הווה אומר, אינו "תומך" בהשראה, ואינו משתייך לאף לא אחת ממשפחות האקורדים שביצירה – יוצר אפקט יוצא דופן, מסקרן או סתם מרים את היצירה לגבהים אחרים? האם הוא פסול לשימוש ביצירה? ומה עם ניגודים, שהם במובנים רבים נשמת אפה של היצירה בעולם הבשמים?

האם החופש האומנותי צריך להיות כבול לסוג כזה של "מגבלות" או מוסכמות רעיוניות? אם אני מגדיר לעצמי (בצורה יותר "חופשית" ולא ממש רשמית) שבושם הוא מוצר שמגיש ניחוח הרמוני, עגול, שלם, שיש בו גם אמירה/סיפור/מסר/רעיון ויש בו גם אפקט מסקרן, מעניין, מיוחד, יחודי, שונה (ואפילו רק במקצת) והוא אולי אפילו גם מחדש וכו' – האם אין נתונה בכך הרשות "להתפרע" ולנתץ "מוסכמות", מסורות ושאר פרות קדושות בדרך ליצור בדיוק מוצר כזה?

אישית, אין לי חיבה למוסכמות או מגבלות ביצירה, כל עוד אכן נמצאים בתחום היצירה ולא בשום תחום אחר שרק נראה דומה. כך אני גם מלמד את תלמידי: לחשוב "מחוץ לקופסה", לא להיות כבולים למוסכמות (ככל שישנן כאלה) ולחפש את ההרמוניה בין מרכיבים שונים ואפילו "משונים" ואת אותו "משהו" מעניין, מסקרן ולא-שגרתי.

אז שמרו על "ראש פתוח" והיו תמיד יצירתיים…